המשבר בלוב כתמונת ראי
ליחסי הכוחות המשתנים במזה"ת
ד"ר משה אלבו | 26 ביולי, 2022
Photo: remix - maxpixel.net
המערכת האזורית מתאפיינת בשנה האחרונה במאמץ של המחנות השונים לגשר על יריבויות ועימותים צבאיים באמצעות מהלכים דיפלומטיים, ולהימנע מהדרדרות לחיכוך ישיר. הדיאלוג האסטרטגי של איראן עם סעודיה בתיווך עיראק, ו"פניית הפרסה" התורכית במדיניותה האזורית צמצמו את מרחבי החיכוך והמתיחות באזור ותרמו לכינונן של הפסקות אש היסטוריות בלוב (אוקטובר 2020), ותימן (אפריל 2022).
נייר זה מתמקד בלוב כמקרה בוחן לניתוח הההשתנות בדינמיקה האזורית. אין ספק כי העובדה שהכוחות האזוריים היריבים מקדמים ערוצי הידברות דיפלומטיים, תוך קידום שתופי פעולה כלכליים וביטחוניים, מצמצמים את הסכנה להסלמה צבאית כוללת. עם זאת, המאבקים בין הכוחות הפנימיים הנשענים על היסטוריה של יריבויות שבטיות, תחרות בין קבוצות כוח גיאוגרפיות (מזרח מול מערב), ועימות אידיאולוגי-דתי (אסלאם פוליטי/ אסלאם ממסדי) עלולים לגרור את המדינה להסלמה נוספת, גם אם הדבר מנוגד לאינטרסים של הכוחות האיזוריים והבינלאומיים.
בנוגע לישראל, ההשתנות והדינמיקה האזורית פותחת הזדמנות לחיזוק הקשרים האסטרגיים עם תורכיה, ולעיצוב מדיניות מזרח תיכונית כוללת המתבססת על העוצמות הכלכליות, הטכנולוגיות, והצבאיות-ביטחוניות שמחזקות את הנכסיות של ישראל באזור ואת מסגרת "הסכמי אברהם". "חצי הכוס הריקה" קשורה להשתנות של המדיניות המפרצית בנוגע לאיראן: הדיאלוג האסטרטגי שמקיימת סעודיה עם איראן בתיווך עיראק, וחיזוק היחסים הדיפלומטיים ויחסי המסחר והכלכלה בין איחוד האמירויות לאיראן, אשר עלולות לאתגר בעתיד את האסטרטגיה האזורית של ישראל.
תמונת המצב בלוב
Photo: National Geospatial-Intelligence Agency
הקיפאון הפוליטי בלוב והקיטוב המחריף בין היריבים הפוליטיים, האינטרסים השבטיים והמאבק על כוח בין המיליציות החמושות, הוביל להתנגשות אלימה (22 ביולי) שגבתה כ-13 קורבנות ועשרות פצועים, והעלתה את החשש מגלישה לפרק נוסף במלחמת האזרחים העקובה מדם במדינה.
באוקטובר 2020 נחתמה הפסקת אש כוללת בין ממשלת האיחוד הלאומי לכוחות הצבא הלאומי בלחץ אזורי ובינלאומי, במסגרתה הוחלט על יציאת כל הכוחות הזרים מלוב, והקמת ממשלת אחדות זמנית שתוביל לבחירות לנשיאות. מהלך זה אשר נתמך על ידי האו"מ, הקהילה הבינלאומית וארה"ב היה אמור לייצב את המדינה, ולאפשר הקמה של מערכת פוליטית המקובלת על כל גורמי הכוח במדינה. עבד אל-חמיד דבאיבה התמנה לתפקיד ראש הממשלה הזמני בטריפולי, והיה אמור להוביל את המדינה לבחירות בדצמבר 2021.
הבחירות נדחו נוכח שורה של מחלוקות מהותיות בין המתמודדים, אך בעיקר בשל חוסר נכונות של אף צד לקבל הפסד אפשרי בבחירות, והעדפה לשמר את הסטטוס-קוו הקיים על פני הסכנה להדרדרות לאלימות. במענה לדחיית הבחירות, הפרלמנט בטוברוק קרא לפירוק "המועצה הנשיאותית" בטריפולי, ומינה את שר הפנים לשעבר, פתחי בשאגה, לתפקיד רוה"מ החדש. עם זאת, ראש הממשלה בפועל בטריפולי, דבאיבה סירב לקבל את החלטת הפרלמנט למנות ממשלה זמנית חליפית ולהתפטר. דבייבה עדיין נתפס כראש הממשלה הלגיטימי של לוב על ידי האו"מ והקהילה הבינלאומית, אך לא על ידי ממשלתו של בשאגה.
במשחקי הכס על ההנהגה בלוב, הנאמנויות מתחלפות בהתאם לאינטרסים. פתחי בשאגה אשר היה שר הפנים בממשלת טריפולי ושיחק תפקיד משמעותי בבלימת המתקפה שהוביל הגנרל חפתר ב-2019 לכיבוש העיר, נתמך כיום על ידי אותו גנרל חפתר וכוחותיו בדרישה להחליף את דבאייבה.
החשש כי המדינה תיגרר בחזרה למלחמת האזרחים של 2014- 2020 גוברת נוכח המצב הכלכלי הקשה שמעורר מחאה ציבורית אלימה נגד ההנהגה הפוליטית (דבאייבה ובשאגה כאחד). למרות העובדה שלוב הינה אחת המדינות העשירות בנפט ומשאבי טבע באזור, הסטגנציה והשחיתות מתקופת קדאפי, וההרס רחב ההיקף שנגרם כתוצאה ממלחמת האזרחים, הובילו למשבר כלכלי עמוק, שמועצם נוכח המשבר העולמי והמשבר הפוליטי שמונע כל התקדמות. במסגרת זאת, בתחילת יולי יצאו המונים לרחובות טוברוק והעלו באש את מועצת הנבחרים, ובמקביל בטריפולי יצאו אלפים במחאה נגד המיליציות החמושות, ונגד עליות מחירי מוצרי היסוד, הפסקות החשמל הארוכות בקיץ הלוהט, האבטלה והעוני והעדר אופק פוליטי שיוכל לספק מוצא מהמצב הקשה.
המשחק האזורי בלוב
אחד הגורמים המרכזיים להתלקחות הקרבות בין הצדדים הנלחמים בלוב היה המעורבות החיצונית של כוחות איזוריים ובינלאומיים. המחנות היריבים נחצו בין תורכיה וקטר שתמכו בממשלת טריפולי, לאיחוד האמירויות, מצרים, צרפת ורוסיה שתמכו בממשלת טוברוק ובגנרל חפתר. המאבק בין המחנות נסוב על משאבי הטבע והאנרגיה, על מעברי מים אסטרטגיים, ביטחון הגבולות ויכולת ההשפעה על הממשלה הלובית העתידית. האו"מ לא הצליח לאכוף את אמברגו הנשק, ויועצים צבאיים, שכירי חרב ומערכות אמל"ח מתקדמות זרמו לשני הצדדים הנלחמים בלוב וליבו את האש.
חימום היחסים בין תורכיה לאיחוד האמירויות שהתבטא בביקורו של נשיא איחוד האמירויות מחמד בן זאיד באנקרה בנובמבר 2021 (ובו נחתמה השקעה אמירתית על סך 10 מיליארד דולר), וביקור הגומלין של הנשיא ארדואן באיחוד האמירויות בפברואר האחרון, היווה הזדמנות להרחבת שתוף הפעולה בתחומי המסחר, הכלכלה והביטחון בין המדינות, ובהקשר של לוב - אפשרות לקדם משוואה שתייצב את המדינה ותמנע התלקחות צבאית נוספת.
בנוסף, חידוש הקשרים הדיפלומטיים של תורכיה עם מצרים לאחר 9 שנים של נתק שהתבטא במינוי שגריר בקהיר (אפריל 2022) , ובהתבטאויות חוזרות ונישנות של ארדואן בדבר רצונו לחזק את היחסים בין המדינות, לצד חיזוק שתוף הפעולה האנרגטי בתחום הגז, בתחום הסחר בין המדינות במהלך 2021 (עלייה של 32.6%) והמשך העלייה ב-2022, הפחיתו משמעותית את המוטיבציה של הצדדים לתמוך בקידום אופציה צבאית בלוב למימוש יעדיהם בזירה.
תורכיה החלה בחודשים האחרונים לפעול ישירות מול ממשלת טוברוק ואף החלה לקדם פתיחת קונסוליה בבנגאזי. מצרים מצידה פועלת לחיזוק היציבות בלוב באמצעות שיח ישיר עם הממשלה בטריפולי והממשלה בטוברוק, במטרה להביא ליציאת הכוחות הזרים מהמדינה (במיוחד היועצים הצבאיים התורכיים), להשיב את הפועלים המצרים לעבודה, ולזכות במכרזי השיקום והפיתוח של המדינה. התלקחות מחודשת של מלחמת האזרחים בלוב תחייב מעורבות מצרית נוכח החשש מהתייצבות גורמי טרור ואח"ס על גבולה (1115 ק"מ), הפגיעה במיזמי הפיתוח והשיקום ובחזרת העובדים המצריים ללוב, וכן עלולה להשליך על יחסיה האסטרטגיים (בעיקר בהיבטי מסחר ואנרגיה) עם תורכיה.
הזווית הישראלית
בנובמבר 2019 חתמה תורכיה על שני הסכמים בעלי חשיבות אסטרטגית ארוכת-טווח עם ממשלת טריפולי: סימון הגבולות הכלכליים-ימיים בין המדינות, והסכם שתוף פעולה צבאי. ההסכמים אפשרו לתורכיה להתבסס צבאית בלוב, לפתח את מאגרי הגז והנפט במים הכלכליים, ולהרחיב את השפעתה לאפריקה ואירופה באמצעות דריסת הרגל שביססה בזירה. המהלך התורכי בא לבסס את מעמדה במזרח הים התיכון, ולמנוע מהלכים חד צדדיים של כוחות אזוריים-דוגמת פרויקט ה-East Med של ישראל, יוון וקפריסין, שהגביר את המתיחות הכוללת מול אנקרה.[1]
הנסיגה האמריקאית מתמיכתה בפרוייקט ה- East Med (ינואר 2022) הביא לביטול הפרויקט, והעלה דווקא את האפשרות לבחינה עתידית של ייצוא גז טבעי מאסדת לוויתן לאנקרה, והעצמת השת"פ האנרגטי בין המדינות. פוטנציאל זה מהווה מרכיב מרכזי "בכיול" מדיניות החוץ התורכית כלפי ישראל.
מזרח הים התיכון היווה בשנים האחרונות מרחב של חיכוך על משאבי אנרגיה בין הכוחות האזוריים והבינלאומיים שהשפיע והזין את מלחמת האזרחים בלוב, ואת הרצון של כל צד לקבוע את צביונה ומשענותיה של הממשלה הלובית העתידית. "שינוי הכיוון" במדיניות האזורית התורכית מהווה הזדמנות לשיכוך המתחים במזרח הים התיכון, ולקידום שתופי פעולה כלכליים-אנרגטיים וביטחוניים בין כל השחקנים, ובכלל זה ישראל. שימור היציבות הלובית מהווה תנאי למימוש פוטנציאל זה.
משמעויות
- הכוחות האזוריים פועלים לשימור היציבות השברירית בלוב, אך הכוחות המערערים הפנימיים, המחלוקות הפוליטיות העמוקות בין טריפולי לטוברוק, היריבויות השבטיות והאידיאולוגיות, והמשבר הכלכלי החריף, עלולים לגרור את המדינה לגל נוסף של אלימות.
- תורכיה, מצרים ואיחוד האמירויות מבקשים לשמר את היציבות הכוללת בלוב נוכח המשבר העולמי והצורך להעצים את שתופי הפעולה הכלכליים והביטחוניים. המערכת הבינלאומית מנגד, ממוקדת במלחמה באוקראינה ובהתמודדות עם מחיריה, ולא מפנה קשב לקידום תהליכי ייצוב פוליטיים וכלכליים בלוב. בשלב זה, המתחים הפנימיים לא התגבשו לכלל הסלמה בעיקר בשל ההשפעה המרסנת של הכוחות האיזוריים.
- היציבות בלוב מאפשרת את המשך ביסוס הקשרים בין תורכיה למדינות המפרץ ומצרים ופותחת מרחב לשתוף פעולה אסטרטגי בין המדינות. חשוב מכך היציבות מנטרלת "נפץ אסטרטגי" שעלול להוביל לחיכוך נוסף בין המדינות במאבק על צביונה של לוב, ומיצוי משאביה. האינטרס של ישראל אשר מכוון להסדרת היחסים המדיניים והביטחוניים עם תורכיה תלוי במידה רבה בניטרול החיכוכים באגן מזרח הים התיכון, ובשלובה של תורכיה ככוח פרגמטי ולא לעומתי במערכת האזורית.