היערכות ישראל לקראת "היום שאחרי" אבו מאזן: מיפוי איומים והזדמנויות
ד"ר מיכאל מילשטיין | 26 ביולי, 2022
Photo: Kremlin.ru | CC BY 4.0
אבו מאזן הינו אחד המנהיגים החלשים במזה"ת. המדובר במנהיג בן 86 שחולש על ישות מוגבלת מיסודה ואשר איבד מחצית ממנה לחמאס; אינו אהוד על הציבור הפלסטיני (סקרי דעת קהל מעלים מזה כעשור כי למעלה מ-80% מהפלסטינים מייחלים להסתלקותו); מוקע ע"י יריביו מבית כאדם מושחת המשתף פעולה עם ישראל; מעורר ייאוש במערכת הבינ"ל ומיאוס בקרב רבים בעולם הערבי; אינו חולש על גייסות צבאיים אדירים כמו רבים ממנהיגי האזור; ושולט כבר 17 שנים ללא בחירות דמוקרטיות על מערכת פוליטית מאובנת שחופש הביטוי וההתארגנות בה מוגבלים על-ידו.
ברוב מדינות האזור מצב דומה היה מעודד זה מכבר הפיכת חצר או מהפכה עממית שבעקבותיהן היה מודח השליט. עצם הישארותו של אבו מאזן על כסאו - משך כמעט כפליים מתקופת שלטונו של ערפאת ברשות הפלסטינית - לא מעידה כאמור על עוצמה או על פופולריות, אלא דווקא על טבען של סביבתו הקרובה ושל המערכת הפלסטינית הרחבה.
הבכירים בטבעת המקורבים לאבו מאזן מפיקים תועלת רבה מהמשך המצב הקיים. הם מקבלים את שלטונו למרות חולשתו וחרף הסדר הפוליטי הלקוי ותורמים לשימורו לאורך זמן. הקבלה הזאת מעידה על פער במנהיגות הפלסטינית: לאף אחד מהבכירים אין עוצמה וביטחון עצמי שיאפשרו לערער את הסדר הקיים או יצקו מוטיבציה לנקוט צעד שכזה. אבו מאזן אינו מנהיג מטיל אימה מבחינתם אלא פתרון יעיל לשימור תפקוד בסיסי של מערכי השלטון ולגיטימציה מול הזירות החיצוניות. הבכירים נערכים אומנם לקראת "היום שאחרי" אך חשים חוסר נוחות נוכח האפשרות שהיעלמות אבו מאזן תתעל אותם לנשיאה אותם לנשיאה באחריות השלטונית, לעמידה ישירה מול הציבור ולהתמודדות בינם לבין עצמם.
קיומו המתמשך של עידן אבו מאזן מעיד גם על נטיית הלב של רוב הציבור הפלסטיני. זה מיואש מזה כעשור מהמערכת הפוליטית מבית ומהאפשרות למימוש יעדים אסטרטגיים במסגרת המו"מ המדיני, וכן משנים רבות של מאבקים מבית ונגד ישראל שלא הניבו כל הישג משמעותי, ולפיכך ממוקד בעת הנוכחית במימוש הישגים צנועים יותר, ובראשם מרקם חיים נוח ויציבות כלכלית.
הדבר בולט במיוחד בקרב הצעירים הפלסטינים - בני דורות ה-Y וה-Z - המפגינים כמיהה עזה יותר משל אבותיהם למימוש עצמי ולהישגים חומריים, לצד גישה צינית כלפי העשייה הפוליטית והאידיאולוגיות של העבר. אבו מאזן הדבק בשימור הקיים - לרבות התיאום עם ישראל חרף שלל משברים בין הצדדים בעשור האחרון - מספק מבחינת הציבור הפלסטיני את "הסחורה" הזאת, ולפיכך נתפס כמנהיג מועיל, הגם שלא בהכרח אהוד.
השיח הישראלי בשאלת היחסים עם אבו מאזן ו"היום שאחרי" מחייב מבט מפוכח ורענן. כמו בסוגיות רבות הדיון בישראל לוקה בחד-ממדיות ונע בין שני קטבים דיכוטומיים: או שנטען כי אבו מאזן הוא פרטנר הדבק בקנאות בהשגת שלום ומגלם את "ההזדמנות האחרונה" לממש הסדר שלאחריו תיקלע המערכת הפלסטינית לכאוס מוחלט אשר יקרין על ביטחונה הלאומי של ישראל; או שמוכרז כי מדובר באויב מר הממאן להכיר בזכות קיומה של ישראל, מצדד בטרור - כפי שמגולם בעיקר בהמשך התשלום למשפחות מחבלים - ואוחז בסתר ליבו בתפיסות אנטישמיות.
האמת - כמו במקרים רבים - מורכבת יותר. השקט היחסי באיו"ש בעשור האחרון אכן נזקף בחלקו הגדול למדיניותו של אבו מאזן - שמונע בראש ובראשונה מתוך שאיפה להגן על האינטרסים של הרשות הפלסטינית ומהזיכרון הטראומתי של התבוסה שחמאס הסב לפתח לפני עשור וחצי בעזה - ואולם הוא עצמו, השריד האחרון לדור המייסדים של המערכת הפלסטינית שחווה על בשרו את הנכבה, מתקשה למלא את תפקיד פורץ הדרך לעבר הסדר היסטורי. הדבר בלט בדחייתו את ההצעה הישראלית מרחיקת הלכת בשיחות אנאפוליס (2008-2007), שגילמה המשך מסורת של מנהיגים פלסטינים שהחמיצו הזדמנויות גורליות. גם אם יתחדש לפתע המו"מ בנושא הסדר הקבע ספק אם אבו מאזן מעוניין או חש בטוח מספיק לממש הכרעות היסטוריות כואבות בסוגיות הליבה שלא נקט בעבר ואשר ערפאת, שזכה ללגיטימציה ציבורית גדולה לעין שיעור ממנו, סירב ליטול.
על ישראל להיערך כבר עתה - מעשית ותפיסתית - לעידן שלאחר אבו מאזן שעלול להתרחש בכל רגע. במסגרת הזאת מומלץ להשתחרר מהנחת יסוד חרדתית לגבי איבוד הזדמנויות היסטוריות וכניסה כמעט ודאית לעידן אפל. "היום שאחרי" עשוי להיות דומה לזה שקדם לו, והרבה מכך תלוי בישראל, ובפרט בנכונותה וביכולתה להמשיך ולשמר את היציבות באיו"ש.
רוב הציבור הפלסטיני מפגין עניין מוגבל יחסית בשיח אודות גלריית היורשים הפוטנציאליים (רובם נתפסים כלא מושכים בלשון המעטה), וחרד בפרט מערעור מרקם חייו, בין היתר על רקע התפתחות מאבקים מבית. מאמץ ישראלי בעל נראות ופומביות לשימור המציאות האזרחית-כלכלית עשוי לתרום לרגיעה במרחב הציבורי, וזאת גם אם יתפתחו משברים חריפים במישור הפוליטי, למשל בין יריבים מתוך הפתח או בין הארגון לחמאס שתשאף לנצל את היעלמות אבו מאזן לחיזוק כוחה בגדה כשלב במסעה ההיסטורי ארוך הטווח להשתלטות על המערכת הפלסטינית.
"היום שאחרי" עשוי בתרחיש אופטימי להביא לחיזוק מעמד הדור הצעיר הפלסטיני שאינו כבול לזיכרונות ההיסטוריה כמו דור המייסדים. דרכם של הצעירים הפלסטינים אינו סלולה לצמרת השלטון - לצמרת השלטון שבה אחוזים מקורבי אבו מאזן, נציגי דורות ותיקים שלא ימהרו לסכן אינטרסים אישיים וקבוצתיים למען רפורמה פנימית. ואולם, אם יצליחו הצעירים באמצעות לחץ ציבורי להבקיע את אותה חומה בצורה מבלי שהדבר יעורר כאוס מהדגם של "האביב הערבי" או ינוצל ע"י החמאס לקידום מהפך אסלאמי באיו"ש (תרחישים שסביר כי יחייבו התערבות מצד ישראל), עשוי אולי להתפתח בראמאללה פרטנר לשיח ענייני מבעבר לגבי הסדרה פוליטית עתידית.
הפיכת איומי "היום שאחרי" להזדמנויות אסטרטגיות מחייבת אחראיות והשתנות גם מצד ישראל. ראשית, נדרש שיח ציבורי ופוליטי נוקב ומעמיק הרבה יותר בסוגיה שנראה כי מודחקת או לא מצליחה לעורר עניין כיום, כל עוד אינה מקרינה באופן ישיר על המציאות הביטחונית בישראל או גורמת לערעור הסדר הפנימי בה. שנית, נדרש להבין כי המהלכים ברוח "השלום הכלכלי" ו"צמצום הסכסוך" שתכליתם שיפור מרקם החיים של תושבי איו"ש אינם בגדר אסטרטגיה ארוכת טווח, אלא "כסות זמנית" בצביון של חזון ארוך טווח שבחסותה מחריפות בעיות היסוד בין שתי החברות, ובראשן המיזוג המעמיק וההתקדמות לעבר מציאות של מדינה אחת אשר למרבה האירוניה מואצים הודות למדיניות ההקלות האזרחיות.
לקראת הבחירות הקרובות ולאחריהן תידרש ישראל לדיון נוקב ומפוכח בנוגע לזירה הפלסטינית, תוך הכרה כי מתרחשת התקדמות מתמדת לעבר נקודת האל-חזור שתקשה על מימוש הפרדה פיזית בין שני העמים, לצד הבנה כי המציאות משתנה ללא הרף לאורך זמן, וכי מגוון החלופות האסטרטגיות הניצב בפני המדינה דל ומצטמצם כל העת.
"היום שאחרי" מגלם אפוא שתי הזדמנויות אסטרטגיות מבחינת ישראל: הראשונה - שסיכוייה לוטים בערפל - לגבי שינוי צביונה של ההנהגה הפלסטינית באופן שיאפשר דיון רציני מבעבר לגבי הסדרה פוליטית בין שני הצדדים; והשנייה, והחשובה יותר, התקווה שעצם השיח בשאלת "היום שאחרי" יעורר הכרה לגבי הצומת ההיסטורית בין היפרדות להתמזגות שלקראתה נעה ישראל, ולצידה העמקה בשאלת ההכרעות הלאומיות שיש לנקוט ומשמעותה האסטרטגית של המשך ההחלטה שלא להחליט.