Photos: remix - Law student by Nick Youngson CC BY-SA 3.0 Pix4free
האם ה"רפורמה" במערכת המשפט, כפי שזו הוצגה על ידי שר המשפטים החדש יריב לוין, היא אכן רפורמה מקצועית אמיתית? האם היא מהווה באמת מהפיכה בתחום או שמא מדובר בסוג של הפיכה שילטונית אותה מבצע השלטון בעצמו? ההצדקה הממשלתית ליישומה של הרפורמה לכאורה היא חיזוק הדמוקרטיה והמשילות אבל לא בטוח שזו אכן תהיה תוצאת המהלך המתוכנן על ידי הממשלה.
בנאומו הכריז לוין על "שלב ראשון" ב"רפורמת המשילות" של ממשלת נתניהו שעל פי דבריו "תכליתה חיזוק הדמוקרטיה, שיקום המשילות, השבת האמון במערכת המשפט והשבת האיזון בין שלוש רשויות השלטון". במצב רגיל ותחת תנאים של קואליציה מאוזנת ונורמטיבית ניתן היה להאמין שאכן אלו העקרונות העומדים בבסיס הרפורמה אולם במציאות הקיימת כיום בממשל בישראל נדמה שהמטרה היא הפוכה לחלוטין.
בראשית הדברים חייבים להדגיש כי אכן נדרשת רפורמה במערך המשפטי במדינת ישראל אולם לא בהכרח זו אליה מתכוון לוין בדבריו. הפרקליטות נדרשת לבחינה מעמיקה של תפקודה ותפקוד בעלי התפקידים שבה לאורך השנים, בכלל זה חוסר היעילות ומשכי הזמן הארוכים של טיפול בתיקים ומאידך סגירתן של חקירות רבות ושחרורם של עבריינים ללא כל הליכים משפטיים. מערכת השיפוט דורשת ללא ספק שינוי בהקשר של רמת מקצועיותם של השופטים, של יעילותם וקצב עבודתם ושל אובדן ההרתעה שנוצר על רקע פסיקות שיפוטיות וגזרי דין מקלים ובלתי סבירים אל מול עבריינים. גם את האיזון שבין כוחו של בית המשפט העליון לכוחו של הממשל נכון להשיב אולם, כפי שיוסבר להלן, לא בדרך אותה מציע שר המשפטים.
הרפורמה מציעה מספר מהלכים מרכזיים:
הראשון שבהם הוא שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים תוך נטרול לשכת עורכי הדין ממנה והוספת גורמים פוליטיים לוועדה. מהלך זה עתיד לפגוע משמעותית ברמת מקצועיות השופטים שייבחרו שכן אלו לא ייבחרו עוד לפי רמת תפקודם המקצועית אלא בהתאם לדעותיהם ומידת התאמתם לממשל הפוליטי הממנה אותם. שופטים ומועמדים לשיפוט יימצאו את עצמם מחזרים במרץ אחרי פוליטיקאים תוך הבטחה לשרת את אינטרסיהם, במקום להיות אלו ששומרים על הדמוקרטיה בישראל. מהלך שכזה יבטל לחלוטין את ההפרדה הקיימת בין הרשות השופטת לרשות המבצעת ולמעשה יכפיף את מערכת השיפוט לממשלה ולכנסת. לא עוד שלוש רשויות נפרדות בדמוקרטיה הישראלית, כי אם רשות אחת הקובעת ומנהלת הכל ללא שום פיקוח ובקרה של הרשויות האחרות. אם זה מזכיר למישהו דיקטטורה כנראה שזה לא מקרי.
השני הוא חקיקת פסקת ההתגברות ברוב של 61 חברי כנסת בלבד. משמעות חוק זה היא מתן יכולת לממשל לבטל ולעקוף כל פסיקה של בית המשפט העליון ברוב קלוש וזניח ותוך התעלמות מוחלטת מהיבטים של זכויות אדם, חירויות הפרט ועקרונות דמוקרטיים נוספים. גם השינוי הזה, חשוב לציין, מרחיק מאוד את מושג הדמוקרטיה מהשלטון בישראל והופך את הממשל לבעל כוח עצום המתנהל ללא כל איזונים ובלמים.
השלישי הוא הגבלת סמכויות בית המשפט העליון לפסול חוקים ומניעת יכולתו להתערב בחוקי יסוד. כאן הבעיה כפולה ומכופלת. הסיבה שבגללה עלתה לאורך השנים מידת התערבותו של בית המשפט בתהליכי חקיקה, כולל של חוקי יסוד, היא העובדה שבמדינת ישראל ובניגוד מוחלט לנהוג בכל שאר מדינות העולם המתוקנות, אין חוקה. בהיעדר חוקה, בגלל סיבות קואליציוניות וסקטוריאליות, חוקקה הכנסת מספר חוקי יסוד אולם אלו אינם בעלי חוזק של חוקה והם ניתנים לשינוי והגדרה מחודשת בקלות רבה יחסית ותוך התאמה לגחמותיו של כל ממשל. מסיבה זו ומהטעם שממשלות ישראל לדורותיהן נמנעו מלטפל בקונפליקטים מורכבים בחברה, נאלץ בית המשפט להתערב ולקבוע עמדה. ברור אם כן שכוחו ומעורבותו של בית המשפט בתהליכי הממשל אכן התחזקו מאוד לאורך השנים. אולם אלו נבעו בעיקר מחולשתה של הרשות המבצעת, מחוסר יציבותו של הממשל, מקואליציות רעועות ומהיעדר משילות הנובעת מחוסר יציבות פוליטית. הדרך הנכונה אם כן לתקן את העיוות הזה היא אינה החלשתו של בית המשפט אלא חיזוקו של הממשל ויכולתו למשול. והדרך היחידה לעשות זאת היא לשנות את שיטת הממשל והבחירות בישראל.
הרביעי הוא ביטול עילת הסבירות בשיקוליו של בית המשפט. דרישה זו עשויה להישמע הגיונית לאוזן בלתי מקצועית, אולם מי שיעמיק ויבחן את המצב המשפטי הנוהג ברוב מדינות העולם המערבי, יגלה כי עילת הסבירות לא רק שקיימת ומתקיימת בכל המדינות הללו אלא אף מהווה עקרון בסיסי במערכת המשפטית. כך בארה"ב, כך בקנדה ובבריטניה וכך ברוב מדינות העולם הנאור המקיימות דמוקרטיה אמיתית. עילת הסבירות מהווה עיקרון בסיס במערכת המשפט האמריקנית ומשמשת בכל תחומי המשפט: המסחרי, החוקתי, המנהלי והתאגידי. על פי כל המומחים המשפטיים בעולם, קשורה עילת הסבירות בקשר ישיר לעקרונות כמו: צדק, שקיפות והפעלת שיקול דעת נכון בתהליכי קבלת ההחלטות של הממשל. אבל ממשל היודע מראש שהחלטותיו תהיינה בלתי סבירות בעליל, בוודאי שישאף לבטל את עילת הסבירות ולהגדיל את כוחו ויכולתו למשול ולשלוט ללא כל גבולות ומגבלות. אם גם כאן נמצא רמז לאובדן הדמוקרטיה ותחילתה של הדיקטטורה, כנראה שלא נטעה.
החמישי והאחרון הוא הפיכתם של כל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון של ראשי המשרדים והשרים במקום מינויים של יועצים מקצועיים ובלתי תלויים. חייבים להודות שלאורך השנים אכן גבר משמעותית משקלם של היועצים המשפטיים בתהליכי קבלת החלטות והם אכן הפכו להיות בחלק מהמקרים משקולת כבדה הן על הממשל וגם על תפקודם של מערכות כגון: צה"ל, שב"כ והמשטרה. אין ספק שבתחום זה נדרש להשיב את האיזון, אולם השאלה היא באיזו דרך נכון לעשות זאת? הדרך המוצעת על ידי שר המשפטים תשיג כמובן תוצאה הפוכה אולם כזו הרצויה לו ולחיזוק יכולת המשילות הטוטליטרית של הממשל הקיים ללא כל מגבלות חוקיות. יועץ משפטי שיהיה מחוייב רק לשר הממונה עליו, לא יפעיל כל שיקול דעת מקצועי או ראייה ביקורתית ויתמקד במקום זאת, במציאת תימוכין והצדקה לכל פעולות הממשל. מהלך כזה אכן יחזק את כוחו של הממשל אולם ימנע לחלוטין כל יכולת משפטית להגן באופן חוקי על החלטות הממשל גם מול ארגונים, מדינות וגופים שמחוץ למדינה. זהו תהליך נוסף בחיזוק יכולתו של הממשל למשול ללא כל מגבלות חוקיות ומשפטיות. הדרך הנכונה בתחום זה היא להמשיך ולמנות יועצים משפטיים מקצועיים המחוייבים ליושרתם המקצועית אך מאידך החזרתם למעמד של יועצים ולא של מקבלי החלטות.
מניתוח המהלכים שמתכוונת הממשלה ליישם בתחום המשפטי מצטיירת אם כן תמונה ברורה שאינה זו עליה מדבר השר אך היא בהחלט זו אליה הוא מכוון. אין מדובר בחיזוק הדמוקרטיה בישראל כי אם בהחלשתה וסירוסה המוחלט. מטרת המהלכים האלו היא לייצר יכולת משילות אבסולוטית לממשלה ולעומד בראשה, ללא כל הפרעה או ביקורת שיפוטית, בדומה לממשלים דיקטטוריים אחרים בעולם. אלו המהלכים שבוצעו בשנים האחרונות בהונגריה, בפולין, ברוסיה, בטורקיה ולמרבה הצער ועם כל הקושי להודות בכך, אלו בדיוק המהלכים שביצעה המפלגה הנאציונאל סוציאליסטית בגרמניה בשנת 1933 במסגרת חוק ההסמכה, אז החלישה לחלוטין את המערכת המשפטית, ביטלה את יכולת הפרלמנט לבטל חוקים של הממשלה והעניקה לממשל ולעומד בראשו יכולות חקיקה מלאות וללא כל מגבלות על מנת ליישם את משנתה הדיקטטורית והגזענית, זו שדגלה בהדרת אוכלוסיות רבות מהחברה, בדומה להצהרותיהן של חלק מחברי הקואליציה הנוכחית. אגב, אז גם הוקם בגרמניה המשרד הראשי לביטחון המולדת. לא עוד ביטחון פנים בלבד, אלא חיבור של כוחות המשטרה עם כוחות צבאיים ומודיעיניים ליצירת ביטחון לאומי כולל בדומה לתהליך הקמת המשרד לביטחון לאומי בממשלה הנוכחית.
ההיסטוריה אינה טועה, היא פשוט מתרחשת. ולנו נותר רק ללמוד ולהפיק לקחים מהעבר ולנסות לתקן טעויות בעתיד. האזהרות הנשמעות מפי גורמים שונים בחברה הישראלית בדבר הסכנה למלחמת אחים ההולכת וקרבה, אינם עוד בגדר הפחדות וסיסמאות. זוהי מציאות המתהווה ממש לנגד עינינו.