האם ישראל ערוכה ל"עידן ביידן"?

נכתב ע"י צוות המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS)
בראשות אלוף (מיל.) עמוס גלעד

18 בינואר, 2021
26-3-20main-...
Photos: Martin Falbisoner  | CC BY-SA 3.0
למרות דרך החתחתים בהעברת השלטון בארה"ב, ששיאה באירועים חסרי התקדים בגבעת הקפיטול, ב-20 בינואר יחל עידן חדש עם כניסתו לבית הלבן של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן. מדובר באירוע מכונן בעל השלכות גלובאליות, שיורגש בין היתר ברחבי המזה"ת. לחילופים בממשל האמריקאי צפויות השפעות גורליות גם על מדינת ישראל, אולם זו תהיה שקועה במערכת בחירותללא תקציב, סדר יום או תכנון ארוך טווח, בזמן שמדיניות החוץ של הממשל החדש הולכת ומתגבשת.

בתנאים רגילים, הייתה צריכה ישראל להשקיע את מלוא הקשב והאנרגיה, בצומת חשוב זה, בשורת סוגיות שמאיימות על חוסנה וביטחונה הלאומיים.

ישראל נכנסה לסגר שלישי הדוק על רקע שורה ארוכה של כשלים בטיפול במשבר הקורונה, במיוחד בכל הקשור ליישום לקחים, למימוש המלצות הדרג המקצועי, לקבלת החלטות ממלכתיות ולמנהיגות שאילצו את הממשלה להטיל, בפעם השלישית, סגר ארצי גורף. זאת, כתוצאה משיקולים פוליטיים זרים, שהתקבלו מאז פרוץ המגיפה תוך הפגנת חוסר עקביות ועל גבם של אזרחי המדינה, שאמונם בשיקול דעתה ובפעולותיה נמצא במגמת שחיקה חמורה.

חוסר היכולת לקבל החלטות קשות ונדרשות חשף פערים מסוכנים בתחום המשילות בישראל, המסתמנים כאיום לאומי על שלמות המדינה. בעיית משילות זו משתקפת בחולשת המדינה ומנגנוניה השלטוניים בחברות החרדית והערבית, ומתבטאת בניהול פוליטי ללא מדיניות ובהיעדר אכיפה למניעת התפשטות מגיפת הקורונה. בעיית המשילות חורגת מההיבט הבריאותי ומאפיינת תחומים נוספים, ובראשם: "מגיפת" פשיעה וחוסר ציות לחוק הפושים בחברה הערבית, שהנהגתה המפולגת מתקשה להתמודד עם האתגר; אלימות, התקפות פיזיות ואיומים על גורמי האכיפה ושלטון החוק, ובכללם כוחות הביטחון וחיילי צה"ל ביהודה ושומרון; פערים מעמיקים בשוויון בנטל, ועוד.

מגמת ההידרדרות בחוסן הלאומי מקרינה לשלילה על דימוי העוצמה של ישראל ועל מעמדה האזורי והבינ"ל, והכשלים בתחום קבלת ההחלטות פוגעים ביכולתה להתמודד גם עם האתגרים האסטרטגיים לביטחונה הלאומי.

בראש סדר העדיפויות, בהקשר זה, ניצבת איראן. המשטר בטהראן הגביר באחרונה את מהלכיו המתריסים, המיועדים ללחוץ על ממשל ביידן לחזור באופן מהיר להסכם הגרעין ולהסיר את הסנקציות האמריקאיות הפוגעות באופן חמור בכלכלת איראן. במסגרת זאת, המשטר הודיע על התחלת העשרת אוראניום ל-20%, ומאיים לנקוט בשורת פעולות מתריסות נוספות, כולל פגיעה בשת"פ עם הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה אטומית.

במקביל, ממשיך המשטר במאמציו "לכתר" את ישראל, לחמש את אויביה ביכולות מתקדמות ומדויקות ולהתבסס צבאית בגבולותיה. מעבר לסוריה, גוברים הסימנים על כוונות איראן לממש את איומיה לנקום בישראל גם מזירות מרוחקות, דוגמת תימן ועיראק - כפי שהתריע באחרונה דובר צה"ל.

אתגר אסטרטגי מובהק נוסף הוא המבוי הסתום בזירה הפלסטינית. בצלו, מסתמן תהליך הדרגתי ומתמשך של דעיכת הרשות הפלסטינית כמערכת שלטונית ביהודה ושומרון, בעוד שבעזה נמשכות ההחרפה בתנאים האזרחיים והתעצמותו הצבאית של חמאס. במערכת האזורית, השלום עם מדינות הליבה, מצרים וירדן, מדשדש במקום ואינו מתקדם מעבר לשיתופי הפעולה הביטחוניים. גם במעגל הרחב יותר, אחרי הטקסים הנוצצים על מדשאת הבית הלבן, לא ברור כיצד ישראל עומדת לתרגם את יחסיה עם מדינות המפרץ לשיתופי פעולה אסטרטגיים, במיוחד מול איראן והזירה הפלסטינית.

בעוד שישראל נמצאת במגמת התנגשות ברורה עם איראן, וזקוקה לתיאום מרבי עם הממשל האמריקאי הנכנס, בולטות ה"חריקות" בהתנהלות הישראלית, בשני מימדים:

א. קבלת החלטות  -הקשב של ההנהגה נתון לבחירות ולפוליטיקה פנימית, ובמקום עבודת מטה בין-ארגונית מסודרת, מסתמן פעם נוספת תהליך קבלת החלטות המדיר את גורמי המקצוע במערכת הביטחון. זאת, בדומה לאופן ההתנהלות סביב מהלכי הנורמליזציה, שהובילה לפשרות אסטרטגיות בתחום שימור יתרונה האיכותי של ישראל, ללא תהליכי ניתוח ודיוני עומק המתבקשים בסוגיות משמעותיות של ביטחון לאומי.

ב. יחסי ישראל-ארה"בעוד לפני כניסת ממשל ביידן לתפקידו מסתמנים מתחים בינו לבין ישראל, במיוחד בסוגיית איראן. מדיניות ישראלית מתעמתת, בין היתר בצל הבחירות המתקרבות והרצון לקושש תמיכה פוליטית על חשבון שיקולים אסטרטגיים, עלולה להוות חזרה על טעויות העבר שנעשו מול ממשל אובאמה. דינאמיקה כזו תוביל להדרת ישראל מתהליך גיבוש המדיניות האמריקאית מול איראן, תעמיק את דימויה כמי שמזוהה עם המחנה הרפובליקני ותאיץ את השחיקה במעמדה כקונצנזוס א-פוליטי חוצה מפלגות בארה"ב. החיכוך עם ממשל ביידן עלול להתרחב בהמשך גם לסוגיות נוספות דוגמת הנושא הפלסטיני, יחסי ישראל עם סין ורוסיה ואפילו בהקשרים פנים-ישראליים, בין היתר על רקע רגישות אמריקאית גוברת לסוגיית הדמוקרטיה, במיוחד אחרי האירועים הטראומטיים בגבעת הקפיטול.

ברקע, מתרחב בשנים האחרונות הפער בין ישראל לזרם הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית; רמת הסולידריות עמה בקרב יהודי ארה"ב נמצאת במגמת דעיכה ואת מקומה תופסות מגמות של ריחוק וניכור; ובקרב הדור האמריקאי הצעיר גוברת כלפיה הביקורת, כשיש מי שאפילו רואים בה גורם ריאקציוני באזור.

לסיכום, מדינת ישראל מצויה בצומת משברי בתולדותיה, כשמגיפת הקורונה חושפת עד השורש, כמו מכונת MRI משוכללת, את היעדר המנהיגות והממלכתיות ואת כשלי היסוד והפערים החמורים בתחום המשילות וקבלת ההחלטות. אלו, פוגעים בחוסנה הלאומי מבית וביכולתה להתמודד באופן מיטבי עם האיומים האסטרטגיים מחוץ.

בינתיים מעבר לים, האירועים הדרמטיים בגבעת הקפיטול פגעו בדימוי העוצמה של ארה"ב, וצפויים לשאוב ביתר שאת את הנשיא ביידן לעיסוק בזירה הפנימית ולהתמודדות עם חוליי הכלכלה והחברה האמריקאית. זאת, על חשבון סוגיות חוץ ובכללן העיסוק במזה"ת, שממילא אינו נמצא בראש סדר העדיפויות של הממשל הנכנס.

גם בנסיבות אלה, אין לישראל, המצויה במשבר רב ממדי, תחליף למשענת ולתמיכה האמריקאית. ישראל חייבת להתגייס לשיקום מעמדה הדו-מפלגתי בארה"ב, להניח את היסודות לדיאלוג שקט וקונסטרוקטיבי עם הממשל הנכנס, לחתור לבניית האמון מול הנשיא וצוותו ולפעול לתיאום מרבי מולם. זאת, תוך הימנעות משרבוב מתחים ופערים בין המדינות למערכת הבחירות באופן שעלול להוביל לפגיעה בביטחון הלאומי.