הבחירות לכנסת ה-25 נתפסות, ובצדק, כאחת המערכות האלקטורליות החשובות בתולדות ישראל. הבחירות, כך נראה, הביאו להכרעה ששמה קץ למשבר הפוליטי המתחולל בישראל מזה כשלוש שנים וחצי, ומאפשרות גיבושה של ממשלה בעלת זהות, קווי יסוד ויעדים פוליטיים ברורים.
לבחירות 2022 חשיבות מיוחדת עבור הציבור הערבי בישראל. האירוע מגלם סתירה עמוקה מבחינת האזרחים הערבים: מצד אחד הקול הערבי השפיע באופן חסר תקדים על תוצאות הבחירות ועל דיוקנו של השלטון הבא, אך מהצד האחר, דרך והיקף ההצבעה הביאו לעליית גוש פוליטי הנתפס כיריב בעיני רוב הציבור הערבי ולאיבוד השפעה תקדימית שנוצרה בשנה האחרונה.
מטרת המסמך - להציג את נתוני ההצבעה של האזרחים הערבים בבחירות האחרונות, תוך תיאור מגמות פוליטיות וחברתיות המשתקפות מהם. על בסיס אותם הנתונים מנותחות ההשפעות האפשריות של המציאות הפוליטית המתהווה על הציבור הערבי ועל יחסיו עם מוסדות המדינה והציבור היהודי, ולהציג המלצות לממשלה החדשה בנוגע למדיניותה כלפי החברה הערבית.
ממצאים מרכזיים
א. שיעור ההצבעה: עמד על 53.2% שהוא ממוצע ביחס לארבע מערכות הבחירות שהתקיימו מראשית 2019, וניצב בתווך שבין נקודות שפל כמו בשנה שעברה (44.6% הצבעה בחברה הערבית)[1] לשיאים כמו בבחירות 2020, אז קצרה הרשימה המשותפת שיא תקדימי של 15 מנדטים. שיעורי הצבעה גבוהים במיוחד נרשמו במעוזים של רע"מ (בפרט ביישובי הבדואים בדרום), וכן בכמה מוקדים בצפון (בראשם סח'נין, כפר מנדא ודיר אלאסד).
ב. התפלגות ההצבעה: 84% מכלל האזרחים הערבים הצביעו למפלגות ערביות, וזאת כהמשך למגמה המסתמנת מזה כמה שנים של צמצום ההצבעה למפלגות הציוניות. הדבר נובע בין היתר מאכזבה גוברת בקרב הציבור הערבי נוכח אי-נכונותן של המפלגות הציוניות לפתוח את שעריהן בפני האזרחים הערבים ולשבצם במקומות ריאליים ברשימותיהן. 32% מהאזרחים הערבים הצביעו לרע"מ, 29.4% לחד"ש-תע"ל ו-22.5% לבל"ד.
ג. רע"מ: ככלל, נראה כי המפלגה התחזקה אך במעט בהשוואה לבחירות הקודמות (מנדט אחד יותר), וזאת כנראה בעקבות התרשמות חלק מהאזרחים הערבים כי הצליחה להביא להישגים כלשהם בעקבות השתלבותה התקדימית בקואליציה ויכולתה להציג אסטרטגיה חלופית שאיפשרה השפעה ומענה לבעיות היסוד שעימן מתמודד הציבור הערבי. מעוזי המפלגה המרכזיים - כמו בעבר - היו היישובים הבדואים בדרום (בחלק מהם השיגה רע"מ כ-70% מהקולות); היישובים הבדואים בצפון; יישובי דרום המשולש, ובראשם כפר קאסם, ערש הולדת התנועה האסלאמית; וחלק מהערים המעורבות, ובראשן עכו ורמלה.
ד. חד"ש-תע"ל: ניצבת בסימן איבוד כוח בעקבות התפרקות הרשימה המשותפת אשר חד"ש בהנהגת איימן עודה שימשה מנוע מרכזי בהקמתה ובפעילותה. הצטמקות הרשימה תואמת את גבולות ההשפעה המסורתית של חד"ש: אזורי נצרת וחיפה, וכן בקרב הציבור הנוצרי הערבי. זאת, לצד הצלחות נקודתיות בכמה ישובים בנגב ובמרכז "המשולש" (בפרט כאלה שבהם שובץ מועמד מקומי במקום ריאלי ברשימת חד"ש-תע"ל).
ה. בל"ד: המפלגה אומנם לא צלחה את אחוז החסימה, אך גרפה קולות בשיעור של למעלה מ-3 מנדטים, ובכך תרמה להכרעת הבחירות. במספר ישובים רשמה המפלגה הישג מרשים כאשר הפכה לכוח הפוליטי המוביל, כמו למשל בערים מעורבות מרכזיות, ובמיוחד בלוד ויפו שבהן ניכר מתח ממושך בין יהודים לערבים, וכן בטירה, באקה אלע'רביה, כפר כנא ואבו גוש.
ו. ההצבעה בחברות הדרוזית והצ'רקסית: כמו בעבר רוב הקולות בשתי החברות הוענקו למפלגות הציוניות, ובראשן המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו, יש עתיד, הליכוד ומר"צ. מנגד שיעור ההצבעה למפלגות הערביות נותר נמוך יחסית, לרבות עבור רע"מ, אשר חתרה לנטוע אחיזה בקרב הדרוזים (התמיכה בכלל המפלגות הערביות נעה ברוב הישובים הדרוזים בין 0.5% ל-2%).
ז. ההצבעה למפלגות הציוניות: כאמור נמשכת מגמת הצמצום בתמיכה הציבורית הערבית במפלגות הציוניות, דבר שניכר גם בחברה הדרוזית אשר בה יש לאותן המפלגות דומיננטיות מסורתית. כך למשל בחלק גדול מהיישובים צנחה התמיכה בליכוד בפי שתיים או שלוש פחות; המחנה הממלכתי ומפלגת העבודה השיגו מספר זעום של קולות ביישובים שאינם דרוזים; ואף מר"צ שבעבר זכתה בתמיכה רחבה יחסית בחברה הערבית, קצרה הפעם הישג מוגבל (בכפר קאסם, מקום מגוריו של השר עיסאוי פריג' זכתה המפלגה ב-19.5% מהקולות בבחירות הקודמות וב-5.4% בלבד בבחירות הנוכחיות).
ח. השפעת מנהיגים מקומיים: ברבים מהיישובים השפיעה פעילותו של מועמד בן המקום על אופן ההצבעה. כך למשל בבית ג'ן, מקום מגוריו של עלי סלאלחה, מועמד מר"צ, גרפה המפלגה 62%; אחמד טיבי הניב 63% תמיכה לרע"מ-תע"ל בטייבה; ביישוב חורה שבנגב הצביעו 40% לאותה הרשימה (ולא לרע"מ כמו ביתר הישובים הבדואים בדרום), בעקבות שיבוצו של יוסף עטאונה, בן הישוב, במקום החמישי; ודועא חוש-טאטור, מועמדת מספר 3 ברשימת בל"ד, הניבה עבור מפלגתה 36.6% מהקולות בישוב מגוריה - ריינה.
תובנות והמלצות למדיניות
הבחירות גילמו שני שינויים דרמטיים בהקשרי הפוליטיקה הערבית בישראל. הראשון הוא הפיכת רע"מ למפלגה הערבית הגדולה ביותר במדינה, וזאת לאחר דומיננטיות רבת שנים של הזרם הקומוניסטי בהנהגת חד"ש. השינוי השני מגולם ב"תבוסה המפוארת" שנחלה בל"ד. התמיכה הרחבה במפלגה מבטאת במידה רבה מחאה והתרסה הן נגד הממשל והן נגד החלופות שמציעות שאר המפלגות הערביות: השותפות הערבית-יהודית מבית מדרשה של חד"ש וההשתלבות בשלטון שקידמה רע"מ. אפשר שהצידוד הנרחב שיקף גם תגובת נגד להתחזקות הימין בציבור היהודי, קרי "התכנסות" סביב הדגש שמושם במשנת בל"ד על הנושא הלאומי הפלסטיני.
זאת ועוד, הבחירות יצרו שסע עמוק בפוליטיקה הערבית בישראל. המפלגות הגדולות מקרבה אומנם משולבות בזירה הפרלמנטרית אולם השפעתן בה מוגבלת, דבר הבולט במיוחד לגבי מנסור עבאס שכל קיומו הפוליטי נובע מהכרעתו להשתלב בקואליציה. מנגד, בל"ד צפויה לפעול במרחב החוץ-פרלמנטרי, וייתכן שתחבור לגופים אחרים במרחב הזה ובראשם ועדת המעקב, תוך התרסה כלפי הזירה הפוליטית הרשמית וייתכן שאף ניסיון לגבש חלופה עבורה.
בראייה אסטרטגית - יחסי החברה הערבית עם המדינה ועם הציבור היהודי, שהיו מתוחים גם כך, נקלעו למצב רגיש ביותר. הציבור הערבי נתון בעקבות הבחירות באווירה המשלבת הלם, תסכול וחרדה. התקווה (הצנועה) להגברת השפעה שהתפתחה בשנה האחרונה נגדעה באחת; ניכר ייאוש עמוק מההנהגות הפוליטיות הערביות, לצד חרדה מפני דיוקנה ומהלכיה של הממשלה העתידית; כאשר כל העת ממשיכות לבעבע בעיות היסוד המגבירות את המתח הכללי בציבור הערבי, ובראשן הפשיעה והאלימות, מצוקת הדור הצעיר, ותחושות הקיפוח והאפליה.
על הממשלה העתידית להבין את אותה מציאות טעונה שדי בניצוץ אחד כדי להביאה לכדי תבערה רחבה. אירועי מאי 2021 היוו תזכורת לגבי המתח העמוק בין שתי הקהילות, וההתפרצות שהתרחשה מהווה בעיני רבי מהערבים ומהיהודים "סיפור פתוח" שעלול להתפתח מחדש, ייתכן אף בעוצמה עזה מאשר בעבר.
מבחינה מעשית, מומלץ לממשלה העתידית - למרות הפער בין השקפות היסוד שלה לאלה של המפלגות הערביות - להבהיר כי בכוונתה להמשיך ואף להרחיב את הטיפול בכל מצוקות הציבור הערבי, ובראשן המאבק בפשיעה ובאלימות, טיפוח הדור הצעיר ופיתוח המשק והתשתיות האזרחיות ביישובים הערבים. זאת, לצד ניהול שיח שוטף, רחב וישיר עם ההנהגות הערביות ועם הציבור הערבי לצורך הצפת בעיות ושילוב המנהיגים והאוכלוסייה במאמצים שיקודמו.
התעלמות מהמציאות הטעונה, קל וחומר הכרזה על כוונה לקדם צעדים חדשים שיגבילו את הציבור הערבי או להפחית מתמיכת המדינה בו, עלולים להתפרש בעיני האזרחים הערבים - ובמיוחד בני הדור הצעיר - כ"סגירת השער" הממשלי והציבורי שהחל להיפתח בפניהם בשנה האחרונה וליצור מפל ציפיות חריף שיקרין לשלילה על המציאות הפנימית ועל החוסן הלאומי של ישראל.